למה האשמה נשארת

הסיבות שהאשמה העצמית קשה לכבות:

• היא נותנת לך תחושת שליטה זמנית. "אם זה אני, אני יכול לתקן". הצורך הזה לתחושת שליטה הוא אנושי, אבל מטעה.
• היא מקלה על האקס. אם זה אתה, היא לא צריכה להיות אשמה. זו לפעמים תוצאה לא מודעת של הזדהות עם הצד השני.
• היא חלק מהחינוך, להאשים את עצמך לפני שמאשימים אחרים. בני 45 פלוס שגדלו בשנות ה-70 לרוב הופנו לכיוון הזה.
• היא סוג של אבל. האשמה היא דרך להחזיק את הקשר העבר חי. כל עוד אני מאשים, אני מחובר לסיפור.

השלב הראשון, להבחין בין אחריות להאשמה

אחריות מסתכלת על פעולה ספציפית ועל איך לתקן. האשמה מסתכלת על הזהות שלי ומסיקה מסקנות גלובליות. אחריות בונה, האשמה הורסת.

תרגיל מעשי, השאלה של 5 השאלות

בכל פעם שאתה תופס את עצמך באמצע אשמה, תעצור ותעבור על 5 השאלות:

1. מה בדיוק אני מאשים את עצמי? (תכתוב במשפט אחד ספציפי)
2. זה עובדה, או הנחה? (אם זה הנחה, מאיפה היא הגיעה?)
3. אם חבר היה אומר את זה על עצמו, מה הייתי עונה לו? (לרוב, היית מנחם אותו)
4. איזו אחריות אמיתית יש לי בזה? (אחריות ספציפית, לא גלובלית)
5. מה הצעד הקטן הבא? (פעולה פרקטית, לא מחשבה)

הצעדים הגדולים יותר

אם אתה מנסה את התרגיל וזה לא עוזר, פסיכולוג. בפרט מי שמומחה לטיפול בגירושים. 8-12 פגישות יכולות לעבוד פלאים.

אשמה עצמית מתחזקת מסטטיות. כשאתה תופס את עצמך מתחיל באשמה, קום ועשה משהו. ניקוי הבית, ריצה, התקשרות לחבר. הפעולה הפיזית מנתקת את לולאת המחשבה.

בכל ערב, תכתוב 3 דברים שעשית טוב היום. "החזרתי לילד את שעת הסיפור". "סיימתי את הפרויקט". "טיפלתי בעצמי בריצה של חצי שעה". הכתיבה הזו בונה ראייה מאוזנת.

זה נשמע נשפ, אבל זה עובד. דמיין את עצמך בני 8. תגיד לו "זה לא אשמתך. אבא ואמא לפעמים לא מסתדרים. אתה ילד טוב". האשמה לרוב מקושרת לדפוסים מהילדות.

מה לא לעשות

• לא להתעלם מהאשמה. "תפסיק לחשוב על זה" לא עובד. צריך לטפל.
• לא לשתף את האשמה עם הילדים. "אני יודע שזה היה קשה לכם בגלל אותי". זה הופך אותם לאחראים על הרגשות שלך.
• לא להעניש את עצמך. שתייה, ספורט מוגזם, בריחה לעבודה, אלה לא טיפולים, אלה דרכים להתחזק את האשמה.
• לא לחפש סליחה מהאקס. סליחה ממנה לא תרפא את האשמה. הסליחה צריכה להגיע מבפנים.
• לא להשתמש באלכוהול לכבות. הוא מחזק את האשמה לטווח ארוך.