למה דווקא שישי

שישי בערב הוא רגע של מוסכמות חברתיות. אצל יהודים מסורתיים, אצל חילונים, אצל כולם, ארוחת שישי היא רגע משפחתי. הילדים זוכרים אותה. הם זוכרים את אבא שיושב בכיסא הלהוא, את הברכה שלו, את הבדיחה שהוא תמיד אמר. כשאתה יושב בכיסא הזה, אתה מציף להם את האובדן.

זה לא נגדך אישית. זה נגד מה שאתה מסמל. בערך אחרי שנה זה ירפא, בערך אחרי שנתיים זה כבר תקין. אבל בשנה הראשונה, ערב שישי הוא הערב הכי כבד.

שלוש אסטרטגיות שעובדות

במקום שיהיה ערב שישי כמו ביומיום, תעשה שני סוגים. כמה שישים אתה בחוץ, אצל חברים שלך, אצל ההורים שלך, אצל הילדים שלך אם הם בעירך. הילדים שלה זוכים בערב משפחתי איתה לבד. שאר השישים אתה בבית, אבל הקצב יותר רגוע.

אתה אופה חלות, או מבשל ארוחה מסוימת, או מנגן בגיטרה. משהו שהוא הקטע שלך. הילדים יקבלו את התוסף החדש לערב כסיפור על אישור, לא כתחלף.

שיחה אחת ענייניית, "אני מרגיש שערב שישי הוא קשה לכולנו. רציתי לדבר על איך אנחנו עוברים את זה". היא תראה את הצורך, ואולי תכניס שינויים, ברכה, סיפור משפחתי, פעילות שמכלילה את כולכם.

מה לא לעשות

• אל תיכנס לדכאון בערב. אל תקבל את הסיטואציה כעלבון אישי. תקרא ספר, תצא הביתה לחצי שעה, אבל אל תשב במצב רוח רע ליד השולחן.
• אל תכפה השתתפות חברית. "ספרו לי על השבוע שלכם". אם הם לא רוצים, אל תיכנס. תני להם לדבר עם אמא שלהם.
• אל תזכיר את האבא הביולוגי. זה הזמן הכי רגיש. שיחה על "איך אבא חוגג שישי?" זה לא במקום.
• אל תאמר לבני זוגך שהילדים שלה "לא נחמדים אליי". זה ייצור קונפליקט בינה ובינם. במקום זה, "בא לי שנדבר על איך אנחנו מסדרים שישי".
• אל תקבל החלטה דרסטית בלילה הראשון הקשה. "אני לא בא לשישי בכלל יותר". זו תגובה רגשית, היא לא אסטרטגיה.

מה לעשות בערב שישי הקשה

מה אם זה לא משתפר אחרי שנתיים

אחרי שנתיים, אם שישי עדיין כל כך כבד, יש בעיה עמוקה יותר. אפשרויות:

• פסיכולוג למשפחה. 6-10 פגישות יכולות לעשות פלאים.
• שיחה ענייניית עם הילדים, אצל אמא. לא בנוכחותך. "מה היה עוזר לכם בערב שישי?". התשובות יהיו מאוד ספציפיות.
• שינוי במבנה הערב. אולי לעבור לארוחת צהריים שישי, ולא לערב. אולי שני בתים אם זה מסובך מדי.
• הסכם זמני. "השנה הזאת אתה לא בשישי, ובשנה הבאה נראה". פתרון של תקופה.