אחד מהאתגרים הכי מורכבים במשפחה משולבת הוא הקשר שלך עם הילדים של בן או בת הזוג. הם לא הילדים שלך. אתה לא ההורה שלהם. אבל אתה כן בחיים שלהם, נמצא בבית, מבלה איתם, ומשפיע על האווירה. הקשר הזה הוא ייחודי, ואי הבנה של הייחודיות שלו היא הסיבה הראשונה לכשלים. במאמר הזה נציג גישה ריאלית לבניית הקשר.

הציפייה הראשונה לסלק, האהבה המיידית

סרטים מציגים משפחות משולבות שאחרי שנה כולם אוהבים את כולם. במציאות זה רחוק. רוב המבוגרים שנכנסים לחיי ילדי בן הזוג לא מתחברים אליהם בשלב הראשון, ולפעמים גם לא בשלב השני. הקשר הזה דורש שנים, וגם אז הוא לא תמיד אהבה. לעיתים זה כבוד הדדי, נוחות, היכולת לחיות באותו בית בשלום. וזה בסדר גמור.

תפסיק לצפות מעצמך אהבה. תכוון לקשר תקין. אם תהיה אהבה, יופי. אם לא, לפחות תהיה לך מערכת יחסים פונקציונלית שלא הורסת את הקשר עם בן הזוג.

אתה לא ההורה שלהם

שגיאה גדולה היא לקחת על עצמך תפקיד הורי בלי שזה תפקידך. אתה לא צריך לחנך את הילדים של בן הזוג. אתה לא צריך לכפות עליהם כללים. אתה לא צריך לבדוק להם את שיעורי הבית. כל אלה הם תפקיד של ההורה הביולוגי.

אם בן הזוג שלך מציע שתעניש את הילד שלו, סרב. תגיד לו "זה תפקיד שלך, לא שלי. אני יכול לתמוך, אבל לא להחליט". המשמעת ניתנת רק על ידי ההורה, אחרת הילד מרגיש מותקף.

תפקידך הוא להיות מבוגר אחראי, נוכח, ועקבי בקשר. לא תפקיד הורי.

הצעד הראשון, להיות חבר טוב

במקום להיות הורה, תהיה חבר. לא חבר ילדותי, אלא מבוגר שמתעניין בהם, מקשיב, נכון לעזור, ולא דורש כלום בחזרה. ילדים אוהבים מבוגרים שמכבדים אותם, שמתעניינים בעולם שלהם, שלא מתייחסים אליהם כתינוקות.

איך להיות חבר טוב:

• תזכור פרטים. אם הילד מספר שהמקצוע האהוב עליו הוא ביולוגיה, תשאל בפעם הבאה איך הולך בביולוגיה.
• תקשיב בלי לתקן. אם הילד מספר על בעיה עם חברה, אל תיכנס מיד לפתרונות. תגיד "וואו, זה נשמע מעצבן".
• תיתן מקום. אם הילד רוצה להיות לבד בחדרו, אל תתעקש על זמן משותף.
• תהיה אמיתי. אל תזייף עניין. אם אתה לא אוהב את המוזיקה שלו, אל תעמיד פנים שאתה כן.

גבולות בריאים

חשוב לקבוע גבולות מהיום הראשון. מה אתה כן עושה, ומה אתה לא. גבולות מגנים עליך וגם על הילדים.

גבולות שכדאי לקבוע:

• אתה לא נכנס לחדר של הילד בלי לדפוק. גם בילד קטן, וגם אם הדלת פתוחה.
• אתה לא מעיר אותו בבוקר אם זה לא תפקידך מסוכם. אם זה תפקידך, מסכמים מראש.
• אתה לא מחליט על אוכל, בית ספר, או חברים. אתה יכול להציע, אם נשאלת.
• אתה לא חושף עירום בבית, גם אם בעבר זה היה נורמלי בקשר שלך הקודם.

הגבולות לא מסמנים שאתה לא חלק מהמשפחה. דווקא ההפך. הם מאפשרים לכולם לחיות יחד בנוחות. הילדים מרגישים בטוחים כשהם יודעים מה לצפות.

הקנאות שלהם, הקנאות שלך

שתי דינמיקות לעבוד עליהן בכבדות. אחת, ילדי בן הזוג עלולים לקנא בך. אתה זה שגונב מהם את ההורה. שתיים, אתה עלול לקנא בהם. הם זה שגוזלים את תשומת הלב של בן הזוג ממך.

שתי הדינמיקות האלה אנושיות לחלוטין, וצריך להכיר בהן. אל תתבייש להגיד לבן הזוג, "אני מרגיש קצת קנאי כשאתה מבלה כל סוף שבוע איתם בלעדיי". זה לא אומר שאתה לא בוגר. זה אומר שאתה כן.

הפתרון לקנאות הדדית הוא בדומה לזוגיות, זמן מוקצב לכל אחד. בן הזוג צריך זמן עם ילדיו לבד, וזמן איתך לבד, וזמן עם כל המשפחה ביחד. כל שלושת הזמנים האלה הכרחיים.

איך הם קוראים לך

נושא לא טריוויאלי. ילדים בני שלוש או ארבע יכולים לקרוא לך אבא או אמא בלי קושי. ילדים גדולים יותר לא יקראו, ואסור ללחוץ. השימוש הטוב ביותר הוא בשמך הפרטי. "רחל", "יואב". זה מכבד את ההורים הביולוגיים, ולא יוצר זייפנות.

אם הילד מתעקש לקרוא לך אבא או אמא, זאת בקשה ראויה לכבוד, אבל תבדוק עם בן הזוג ועם האקס. תזכור שיש להם הורה ראשי, ואם הוא יראה את הילד קורא לך אבא, זה עלול לכאוב לו.

מתי לא הולך

חשוב להכיר שלפעמים, למרות הכל, הקשר עם הילדים של בן הזוג לא נבנה. זאת לא כישלון מוסרי, זאת מציאות. ילד שעבר טראומה גדולה, מתבגר שמסרב להיפתח, סיבות שונות יכולות לגרום לזה. אם הקשר רק תפקודי, גם זה הצלחה.

הסכנה האמיתית היא כשהקשר עם הילדים הופך להיות עוין באופן מתמשך. אם אחרי שנתיים אתם עדיין שונאים אחד את השני, צריך לבדוק האם הקשר עם בן הזוג בכלל בר קיימא. ילדי בן הזוג הם חלק בלתי נפרד ממנו, ואם הם דוחים אותך, הקשר עומד על קרקע רעועה.

בסוף, הקשר עם ילדי בן הזוג הוא מסע ארוך. תהיה סבלני, תהיה אמיתי, תהיה מכובד. אל תכריח אהבה, אבל תיתן מקום לאהבה לקרות. ולעיתים, אחרי שנים, הקשר הזה הופך להיות אחד הקשרים היפים בחיים שלך.